עיתון עוסק בחומרים מן החיים, הוא מעין ראי שמציג את המציאות בפני הקורא ולכן מצפה המערכת מכתבי העיתון לדווח בצורה מדויקת כאילו היו ראי (יהלום משה).
התקשורת היום הפכה לחלק משמעותי בחיינו, היא קובעת את סדר היום שלנו ודואגת להעביר לנו מידע חשוב על כל דבר ודבר וכך לממש עקרונות דמוקרטיים, זכויות שונות ועוד.
לא רק המלל והתוכן של הכתבות בעיתון או הדיווחים שאנחנו שומעים ברדיו הם אלו שמצליחים להעביר לנו את המידע החשוב הזה, אלא גם תצלומים שונים שיכולים להעביר לכל מי שמתבונן בהם סיפור שלם וכמו שנאמר בספר של משה יהלום "אדם נשך כלב" - לדווח בצורה מדויקת כאילו היו ראי (חשוב לציין שלמרות זאת ההחלטה מאיזו זווית לצלם את התמונה וכיצד להעביר את הסיפור נתונה בידיו של הצלם).
המלצה עיתונאית ידועה ונכונה אומרת כי "תמונה אחת טובה יותר מאלף מילים", ואמנם, התמונה בעיתון נחשפת לעין הקורא ראשונה לעומת כתבה שצריך לקרוא אותה כדי שהקורא יוכל להבין במה הכתבה עוסקת.
לכן, מצד אחד, צריך צלם העיתונות להתייחס אל כל תמונה שהוא מצלם כמו אל "הכתבה" שלו, שמלווה את החומר הכתוב, מוסיף עליו וממחיש אותה ומצד שני צריך הצלם להתייחס אל התצלום שלו כמו אל "כתבה" העומדת בפני עצמה.
ולעתים תמונה יכולה לבוא במקום הכתבה, כך למשל פרסם "ידיעות אחרונות" ב-84 על כל העמוד הראשון של העיתון את תמונתו של ראש הממשלה הפורש מנחם בגין, שיצא מביתו לראשונה אחרי חודשים רבים.
עיתונאי יכול לתאר את מקום ההתרחשות, את הדמויות ואת הסיפור אך רק התצלום הוא זה שמאפשר לקורא להיכנס ישירות אל הסיטואציה ולראות את הדמויות (יהלום משה).
הצלם, באמצעות מעשה היצירה שלו, הופך לפרשן. הוא נוטל חומרים מן המציאות סביבו, מארגן ומציג אותם בסדר מסוים ובאופן מסוים ובעשותו זאת מביא לעולם תכנים חדשים, מייצר משמעות חדשה. (אשר ענת, 2004).
ההגדרה לצילום ההלם שבו העבודה והמחקר שלי יעסקו היא בעצם סבל מרחוק, כלומר, שכל מי שמתבונן בתצלום חש רגשות של אי נוחות, חרדה ומתח. מטרתן של תמונות ההלם היא לתת לקורא תחושה של זוועה ולעורר אצלו מודעות מסוימת באמצעות האלימות וההרס שמסביב ובהתאם לכך הן יעסקו בזירות כמו מלחמה, אסונות טבע ואירועים אלימים ביותר.
על פי בארת, צילומים אלה אינם מתאפיינים בכוחם להותיר בנו טראומה, אלא רק בכוחם להדהים ולזעזע אותנו לרגע.
"התצלום אלים", כותב בארת, "לא משום שהוא מציג לפנינו דברים אלימים אלא משום שבכל הזדמנות הוא ממלא את המראה בכוח ומשום שאין בו דבר שאפשר לסרב לו או לשנותו".
בארת אינו מתרשם מתמונות של צלמי עיתונות ובהם בני אדם סובלים, משום שההשפעה הישירה של התמונה, היא להוביל "אל השערורייה של הזוועה, לא אל הזוועה עצמה" (ויגודר מאיר).
ובכל זאת אנחנו כצרכני תקשורת ממשיכים לספוג את המסרים שצלמי העיתונות מעבירים לנו ללא הפסקה ולהתבונן בתמונות ההלם הללו, להזדעזע לכמה דקות ולתת לתמונות ההלם להשאיר אצלנו חותם ולעורר אותנו לאור מה שמתרחש במדינה ובעולם וכאן גם נכנסת חשיבותם הרבה של צילומי ההלם - הסבל מרחוק.
ובכל זאת אנחנו כצרכני תקשורת ממשיכים לספוג את המסרים שצלמי העיתונות מעבירים לנו ללא הפסקה ולהתבונן בתמונות ההלם הללו, להזדעזע לכמה דקות ולתת לתמונות ההלם להשאיר אצלנו חותם ולעורר אותנו לאור מה שמתרחש במדינה ובעולם וכאן גם נכנסת חשיבותם הרבה של צילומי ההלם - הסבל מרחוק.
אף על פי שעולם הצילום ותפקידם של הצלמים מאוד משמעותי, תמיד יש לזכור מה הם הגבולות שאסור לחצות כאשר מצלמים תמונה, צריך להתחשב בנסיבות האירוע, צריך לחשוב כיצד ניתן להעביר לקהל הצופים בבית סיפור שלם ובאמצעותו לעורר אך בכל זאת לא לפגוע במצולמים.
תמיד צריך לדעת למצוא את האיזון בין תפקידך כצלם עיתונאי לבין תפקידך כבן אדם בעל מוסריות וכושר שיפוט.
מספרים כי פעם שאלו שופט מבית משפט העליון האמריקני, מהם לדעתו גבולות "חופש הביטוי" והוא השיב: "חופש הביטוי מתיר לכל אדם לנפנף באגרפו כרצונו, אך ברגע שאגרופו נוגע בחוטמו של הזולת - ברגע זה מסתיים חופש הביטוי".
מדבריו של השופט נובע כי התקשורת תמיד צריכה להגביל ולבדוק את עצמה ולהיות זהירה ביותר לגבי פגיעה אפשרית בבני אדם באמצעות ידיעות לא נכונות, חשיפת פרטים, פגיעה בכבוד ובשם הטוב של בן אדם, תצלומים אלימים שעלולים מצד אחד לפגוע בבני אדם ועוד.
ולכן, כמו כל אמצעי שקיים במדינה דמוקרטית, גם את כוחה של התקשורת יש לרסן ולהגביל בכמות מסוימת ברגע שהיא עוברת על גבולותיה, עלולה לסכן את ביטחון המדינה, פוגעת בזולת או עלולה לגרום לסכנה.
בנוסף להתייחסות סביב ההגבלה של חופש הביטוי על מנת שלא יהיה מצב בו נפגע בן אדם או ביטחון המדינה באמצעות תצלום אלים או תצלום שעלול לעורר פרשות שעוסקות בביטחון המדינה ולשנות את סדר היום (כמו למשל התצלום המפורסם של הצלם הישראלי אלכס ליבק בפרשת קו 300), קיימים מצבים בהם הצלמים העיתונאים מגיעים לזירת אירוע שבה הם עומדים בסיטואציות שבהן עליהם להחליט האם להמשיך ולתעד את ההרס והאסון בזירת האירוע ובכך למלא את תפקידם כאנשי תקשורת שיקבעו וישפיעו על סדר היום שלנו בעזרת התמונות שצילמו או לעזוב את המצלמה ולהציל את האדם שעומד מולם ונמצא בסכנה ובכך אולי להצליח למנוע אסון נוסף ולמלא את תפקידם המוסרי כבני אדם.
דוגמה טובה לסיטואציה שבה עולה הדילמה בין התפקיד כצלם עיתונות שאמור לספק את המידע לציבור ולהעביר סיפור שלם לבין הצלת חיי אדם והגשת עזרה לזולת היא המקרה של העיתונאי שלומי אדלר שנשלח לסקר את רעידת האדמה הגדולה בטורקיה בשנת 1999.
בתאריך ה17 באוגוסט שנת 1999, מיד אחרי רעידת האדמה הגדולה בטורקיה שקברה תחתיה עשרות אלפי טורקים וביניהם כמה עשרות ישראלים, נשלח העיתונאי שלומי אדלר מטעם ערוץ 1 לסקר את האסון. הוא מצא את עצמו בעיירה צ'ינרג'יק, מתעד ועוקב אחרי עבודות הפינוי בזירת האירוע:
"היו שם מעט מאוד אנשי חילוץ, העבודה התקדמה לאט, והתחלתי לשאול את עצמי אם אני צריך לצלם ולתעד או לשים את העבודה בצד ולהתחיל לפנות את ההריסות בעצמי".
כאשר נשאל שלומי אדלר כיצד הוא החליט לפעול בסופו של דבר, הוא הגיב כך:
"המשכתי לצלם. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. אולי כי חשבתי שאני לא מקצועי בפינוי, ואולי כי לא האמנתי שאחרי שלושה-ארבעה ימים מישהו ייצא משם חי. כשהצליחו לחלץ את שירן פרנקו בחיים, ואחר כך את הגופה של אחיה, הכיתי על חטא. אמרתי לעצמי שאולי אם הייתי מצטרף לפינוי והכל היה הולך יותר מהר אפשר היה להוציא גם אותו בחיים. גם עכשיו אני לא יודע מה הייתי צריך לעשות".
מכאן נגזרות שאלות נוספות כמו מי בעצם יקבע לצלם מה מידת המוסריות על פיה הוא חייב לפעול? האם ניתן לקבוע מידת מוסריות? כיצד נתפס הערך של חיים ומוות בעיניי הצופים והעיתונות?
הזכות לחיים, ביטחון ושלמות היא זכות חשובה שמגיעה לכל אדם באשר הוא אדם ולכן מאוד חשוב לשמור עליה ותמיד להקפיד לעזור לבן אדם שנמצא במצוקה. חשיבותה של הזכות לחיים היא מעל ומעבר לכל זכות אחרת וחשוב מאוד לשמור עליה ולדאוג שכל בן אדם יוכל לחיות ללא פגע ובתחושת ביטחון בלי שיאיימו על חייו:
"מתן ביטחון בסיסי - הבטחת הזכות לחיים - קודם למימושה של כל זכות אחרת, בדיוק מפני שכל הזכויות תלויות בזכות לחיים ואילו הזכות לחיים אינה תלויה בשום זכות אחרת." ( אמיתי עציוני, 2008)
לשם כך, בשנת 2003 נוסף אל תקנון האתיקה של הצילום העיתונאי סעיף 13 א', "הצלת חיים":
"החובה המוסרית והחוקית להושיט עזרה לאדם המצוי לנגד עיניו בסכנה חמורה ומיידית לחייו או לשלמות גופו, חלה גם על עיתונאי בעת פעולתו העיתונאית."
הסעיף הנ"ל שנמצא תחת הכותרת "הצלת חיים" בתקנון האתיקה עוסק בדילמה בין חובתו של הצלם ומידת המסירות שלו לתפקידו בעת פעולתו העיתונאית לבין חובתו כבן אדם לעזור לבן אדם אחר בעת סכנה חמורה.
הסעיף של "הצלת חיים" קובע שעל הצלם יש חובה להשיט עזרה לבן אדם שנמצא בסכנה חמורה.
הדילמה שבין תפקידו של הצלם וחבותו לתעד ולסקר את המקרה לבין חובתו המוסרית כבן אדם לעזור בפינוי של הריסות או הושטת עזרה לבן אדם שנמצא במצוקה מול עיניו, עלתה לדיון בנשיאות מועצת העיתונות ובדיון נאמר כי:
"יש לעגן את חובתו המוסרית והברורה של עיתונאי בכללי האתיקה, בייחוד לאור ריבוי מקרים בהם מצולמים מקרים של פגיעה או ניסיון לפגיעה רצינית באנשים (לדוגמה – צילום הניסיון ללינץ' בחייל מילואים שנקלע לכפר ערבי)."
כשצלם העיתונות הישראלי, זיו קורן, שנוהג בעיקר להגיע לזירות שבהן התרחש אסון ולצלם תמונות הלם נשאל מה דעתו על הדילמה - האם זה מוסרי לעמוד מהצד ולצלם את הסבל במקום לזנוח את המצלמה ולעזור?
הוא הסביר כי המצלמה אינה מגנה עליו מהכאב והזעזוע שהוא חש נוכח מה שהוא צופה בו וגם מהדילמה אם לעמוד מהצד ולצלם או לזנוח את המצלמה ולעזור. "זו חרב פיפיות," הוא אומר. "אתה רואה את זה, אתה מריח את הריחות של גופות נרקבים, אתה שומע צרחות של אנשים סובלים. אי אפשר להיות אטום לזה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה